מיסטיקת המשוררים

Scott Matthew at WNYC. Market me to Children

המהותנות – היינו היכולת להגיד משהו בעל תוקף אמיתי בעולם – נמצאת היום תחת מתקפה. הנחת היסוד של ההגות המודרנית היא שבשורה התחתונה – הכול יחסי. הפוסטמודרניזם והדה-קונסטרוקציה, הפסיכולוגיה של התועלתנות, והפוליטיקה של זהויות – כל אלה יוצאים מתוך הנחה שברמת החברה והיחיד גם יחד אין בקיים גרעין מלכד של ממש, אלא רק מאבק מתמיד בין וקטורים פנימיים וחיצוניים, המתנהלים ביניהן ביחסי כוח. כאן טמון גם כוחה החיובי והמפרה של הפוסטמודרניות – הדינאמיות שלה. אך לדינאמיות המוחלטת יש מחיר: תשומת הלב מופנית כולה לזיהוי הכוחות החברתיים והנפשיים ולהבנת הפוליטיקה והדיאלקטיקה שלהם, והמרכז נזנח. הנחת היסוד לגבי עצמיות אותנטית אישית או כללית היא שהיא פשוט איננה בנמצא, וכל ניסיון לדבר בשמם של מהות או אמת נתפס כמיושן, כי הוא חותר תחת הנחת היסוד הבסיסית של השיח – שהיא השיח עצמו.

השאלה הנשאלת היא – אז מה? מה חשיבות יש לעניין זה? שורש הבעיה נעוצה לדעתי בהשפעתו של הפוסטמודרניזם על החוויה האנושית הבסיסית. די להעיף מבט בפניהם של מרבית החולפים במסדרונות האינטלקטואלים כדי להבין שברמת תרומתה לחדוות הקיום ולחיות האנושית, המהפכה הפוסטמודרניסטית כושלת במבחן התוצאה. הפוסטמודרניזם מניח את הדעת ברמה האינטלקטואלית, ופותח פתח לשיח רחב ומגוון, אך גן השבילים מתפצלים שלו מתגלה בסופו של דבר כמבוך אינסופי, השולל לפי טבעו את קיומו של מוצא. ברמה של המשעות הקיומית, השיח הפוסטמודרני איננו מציע דבר, אלא רק שלילה אחר שלילה. כתוצאה מכך, הנפש האישית והפרטית מוצאת עצמה מתגוננת שוב ושוב מפני השלילה הזאת, ונעטפת בעוד ועוד שכבות ההגנה האינטלקטואליות, עד שבסופו של דבר היא נעלמת, ספק מסתתרת ספק נכחדה. האדם נותר בבחינת כלי ריק – מעגלים היקפיים רבים וסבוכים של מחשבות, דעות, רצונות והשקפות. המעשים הנולדים מתוך המרכז החלול הם נעדרי עוצמה אמיתית, ובהעדר הדהוד פנימי שיקנה להם תוקף אמיתי הם משעתקים עצמם עד בלי די.

חשוב להבין – הואיל והוא מצויד במנגנון הגנה משוכלל ביותר מפני טענות מהותניות, קשה ואולי בלתי אפשרי להתגונן מול הפוסטמודרניזם ברמה האינטלקטואלית. נסכם זאת כך: אם הכול יחסי, וכל טענה היא תוצאה של נרטיב פרשני בעל אינטרסים בתחום הכוח, הרי שגם המהותנות היא טענה כזו, ולכן היא בעצם רק עוד ענף בשיח. החומה הבצורה של הפוסטמודרניזם איננה הודפת את הטענות נגדה אלה מטמיעה אותן לתוכה וממוססת אותן. זהו מנגנון רקורסיבי, קשר גורדי בלתי ניתן להתרה, ולא יועילו כנגדו טענות פנימיות כלשהן.

אז מה אפשר לעשות? מה שנדרש מול הפוסטמודרניזם הוא פעולה מסוג אחר. הרגע המכונן בהתפתחות האקזיסטנציאליזם היה ההבנה של קירקגור שאין מוצא ללא קפיצת האמונה. כך, מול הפוסטמודרניזם נדרשת קפיצת אמונה שעיקרה הנכונות להכיר ולקבל את קיומה של מהות, באדם ובעולם, גם אם אין לכך הוכחה אינטלקטואלית. את ההכרה וההבנה האלה יש להעמיד במבחן התוצאה – היינו השפעתן על הנפש של הפרט ועל החברה בכלל. אין פירושו של דבר שמחליפים את גן השבילים המתפצלים בדרכים סלולות: ההכרה בקיומה של מהות או אמת אותנטית אין פירושה שיש רק מהות או אמת אחת. זהו סוג של פרדוקס, שהנכונות לקבל אותו וללכת מעבר אליו היא סוד מיסטי-מטאפיזי. הנכונות להכיל וכך לשבור את הפרדוקס הזה היא קפיצת האמונה המהותנית עצמה, כי היא דורשת את האומץ לדלג מעל תהום הרציונאליזם הצרוף אל ארץ לא נודעת. פני השטח של ארץ זו עשויים להיות שונים לכל אחד, לפי נטייתו ולפי טבעו, אך חציית הנהר היא שחשובה.

[דויד ברק. מאי 2009]

Temple of Joy. Burning Man festival, 2002

השמחה הזאת שנולדת פתאום, מתוך המיצוי של העצב או הכאב. הרי אי-אפשר אחרת. לתת לדברים להיות, לחיות את הכבדות הבלתי-נתפסת לפעמים של העולם והנפש, לחדור אותה עד סופה, ולהסכים לקבל את האור בקצה המנהרה – רגע פשוט של התרוממות רוח, פתיחה, קלילות שהתחדשה. לא, אינני רוצה ליצור פה מיסטיקה חדשה, לשים  את הכול במסגרת של תורה והשקפה, שוב במלכודת הכוונה. בחרתי לקחת את עמדת המשורר, ולתאר – לא כעלה נושר מעץ או כלהבה נוסקת ועולה – סתם עבד בן-זונה של השפה, שעשועי לשון ומשחקי זימה, ואחר כך – אלוהים יודע מה.