שוב לכתוב

19 בספטמבר, 2009

לכתוב. מרגריט דיראס [עטיפת הספר]

לכתוב. מרגריט דיראס (עטיפת הספר)

שוב לכתוב

קשה לשוב לכתוב
הקלות הזאת
להיטמע בתוך עצמך
בלי לומר מילה

[דויד ברק, ספטמבר 2009]

ימי מחצית חיי

22 ביוני, 2009

 

ריצ'רד גיר. ימי מחצית חיי

ריצ'רד גיר. ימי מחצית חיי

ימי מחצית חיי
בקרוב אהיה בן שלושים וחמש
ואולי אלה
ימי מחצית חיי.
אוחזת בי דחיפות,
אך גם הנחישות
To carry it Through

 [דויד ברק, יוני 2009]

יומן הלבנט

21 ביוני, 2009
Giorgos Seferis. A Levant Journal

Giorgos Seferis. A Levant Journal

ההרגל הזה לדכא

8 ביוני, 2009
פרויד. ההרגל הזה לדכא

זיגמונד פרויד. ההרגל הזה לדכא

"ההמון נותן פורקן לתאוותיו, ואילו אנחנו מרסנים את עצמנו, כדי לשמור על היושרה שלנו; אנחנו מחושבים לגבי הבריאות שלנו, לגבי ההנאות שלנו, ושולטים ברגשותינו. אנחנו כמו שומרים על עצמנו בשביל משהו, כשלא ברור בשביל מה. ההרגל הזה לדכא תמיד את האינסטינקטים שלנו מקנה לנו עידון. מדוע אנחנו לא משתכרים? מכיוון שהחרפה ואי-הנוחות שנחוש כשנתפכח חזקים יותר מהנעימות של אובדן השליטה שבשכרות… כל התנהלות חיינו מונעת מכוח ההנחה שאנחנו מוגנים מהעוני המפחיד, מהעניים, מההמון. העניים, לעומת זאת, אינם יכולים לשרוד בלא העור העבה שלהם וההתייחסות קלת הדעת שלהם לאובדן שליטה. מדוע שיבוזו להנאת הרגע, כששום דבר אחר לא מחכה להם?"

[ציטוט ממכתבו של פרויד לרעייתו לעתיד, 1883, אצל ניסים מזרחי. תודות לעופר זהר]

עוד בגלגול הזה

6 ביוני, 2009

שלום חנוך. עוד בגלגול הזה.

שלום חנוך. עוד בגלגול הזה.

עוד בגלגול הזה

לחיים יש מחיר, ובבוא היום כולנו נשלם. איש עוד לא חמק מכך.
לא, אין באפשר לדחות, וגם אי אפשר בתשלומים.
המחיר אחד הוא, וגם אם נדמה לפעמים שהמטבעות שונים,
אין טעם להתמקח על שערי החליפין.

לכן, השאלה האמיתית איננה מהו המחיר, אלא ההסכמה לשלם אותו עד הסוף.
אין דבר עצוב יותר מלבלות חיים שלמים מול חלונות הראווה, אלא -
לראות תמיד את תג המחיר מול העיניים ולא למצמץ,
אפילו לא לרגע.

אם כך, מה נותר? הרדיקליות הנצחית הזאת, חוסר המנוחה,
חיים לא מפורשים, סימני פיסוק לא צפויים, ומאחוריהם -
תנועה אחד גדולה ובלתי פוסקת, התרסה מלאה נגד החיים ובעדם,
הזינוק המתמיד אל עבר שבילי העפר הזוהרים של הנצח
עוד בגלגול הזה

[דויד ברק. יוני 2009]

דיוניסוס נגד הצלוב

5 ביוני, 2009
דיוניסוס רוכב על הנמר. פלה, יוון

דיוניסוס רוכב על הנמר. פלה, יוון

מחווה לאבות ישורון

5 ביוני, 2009
אבות ישורון. לא כל הנוצץ זהב הוא, אבל אני מרים את כל מה שנוצץ

כנראה אבות ישורון. לא כל הנוצץ זהב הוא, אבל אני מרים את כל מה שנוצץ

מחווה לאבות ישורון

אינני רוצה שיאמרו יום אחד שחייתי
כמו לא נגולה האבן מעל לבי
האמת היא שאין זה כך, ובכל זאת
אין בי את אותה קלילות רכה
המנעימה חיי רבים

אולי נידונתי לתענוגות השקטים
ליופיים הדומם של אוצרות הקרקעית
הנחים בין הגלים הטרופים של מעמקי הנפש
באין מבדיל עוד בין זהב טבוע לסתם זיק נוצץ

וצמחים סבוכי עלים נאחזים בשפתן המחודדת
של שוניות האלמוגים
המזהירות

[דויד ברק. יוני 2009]

הפוסטמודרניזם וקפיצת האמונה

25 במאי, 2009

Scott Matthew. Market me to Children

Scott Matthew at WNYC. Market me to Children

המהותנות – היינו היכולת להגיד משהו בעל תוקף אמיתי בעולם – נמצאת היום תחת מתקפה. הנחת היסוד של ההגות המודרנית היא שבשורה התחתונה – הכול יחסי. הפוסטמודרניזם והדה-קונסטרוקציה, הפסיכולוגיה של התועלתנות, והפוליטיקה של זהויות – כל אלה יוצאים מתוך הנחה שברמת החברה והיחיד גם יחד אין בקיים גרעין מלכד של ממש, אלא רק מאבק מתמיד בין וקטורים פנימיים וחיצוניים, המתנהלים ביניהן ביחסי כוח. כאן טמון גם כוחה החיובי והמפרה של הפוסטמודרניות – הדינאמיות שלה. אך לדינאמיות המוחלטת יש מחיר: תשומת הלב מופנית כולה לזיהוי הכוחות החברתיים והנפשיים ולהבנת הפוליטיקה והדיאלקטיקה שלהם, והמרכז נזנח. הנחת היסוד לגבי עצמיות אותנטית אישית או כללית היא שהיא פשוט איננה בנמצא, וכל ניסיון לדבר בשמם של מהות או אמת נתפס כמיושן, כי הוא חותר תחת הנחת היסוד הבסיסית של השיח – שהיא השיח עצמו.

השאלה הנשאלת היא – אז מה? מה חשיבות יש לעניין זה? שורש הבעיה נעוצה לדעתי בהשפעתו של הפוסטמודרניזם על החוויה האנושית הבסיסית. די להעיף מבט בפניהם של מרבית החולפים במסדרונות האינטלקטואלים כדי להבין שברמת תרומתה לחדוות הקיום ולחיות האנושית, המהפכה הפוסטמודרניסטית כושלת במבחן התוצאה. הפוסטמודרניזם מניח את הדעת ברמה האינטלקטואלית, ופותח פתח לשיח רחב ומגוון, אך גן השבילים מתפצלים שלו מתגלה בסופו של דבר כמבוך אינסופי, השולל לפי טבעו את קיומו של מוצא. ברמה של המשעות הקיומית, השיח הפוסטמודרני איננו מציע דבר, אלא רק שלילה אחר שלילה. כתוצאה מכך, הנפש האישית והפרטית מוצאת עצמה מתגוננת שוב ושוב מפני השלילה הזאת, ונעטפת בעוד ועוד שכבות ההגנה האינטלקטואליות, עד שבסופו של דבר היא נעלמת, ספק מסתתרת ספק נכחדה. האדם נותר בבחינת כלי ריק – מעגלים היקפיים רבים וסבוכים של מחשבות, דעות, רצונות והשקפות. המעשים הנולדים מתוך המרכז החלול הם נעדרי עוצמה אמיתית, ובהעדר הדהוד פנימי שיקנה להם תוקף אמיתי הם משעתקים עצמם עד בלי די.

חשוב להבין – הואיל והוא מצויד במנגנון הגנה משוכלל ביותר מפני טענות מהותניות, קשה ואולי בלתי אפשרי להתגונן מול הפוסטמודרניזם ברמה האינטלקטואלית. נסכם זאת כך: אם הכול יחסי, וכל טענה היא תוצאה של נרטיב פרשני בעל אינטרסים בתחום הכוח, הרי שגם המהותנות היא טענה כזו, ולכן היא בעצם רק עוד ענף בשיח. החומה הבצורה של הפוסטמודרניזם איננה הודפת את הטענות נגדה אלה מטמיעה אותן לתוכה וממוססת אותן. זהו מנגנון רקורסיבי, קשר גורדי בלתי ניתן להתרה, ולא יועילו כנגדו טענות פנימיות כלשהן.

אז מה אפשר לעשות? מה שנדרש מול הפוסטמודרניזם הוא פעולה מסוג אחר. הרגע המכונן בהתפתחות האקזיסטנציאליזם היה ההבנה של קירקגור שאין מוצא ללא קפיצת האמונה. כך, מול הפוסטמודרניזם נדרשת קפיצת אמונה שעיקרה הנכונות להכיר ולקבל את קיומה של מהות, באדם ובעולם, גם אם אין לכך הוכחה אינטלקטואלית. את ההכרה וההבנה האלה יש להעמיד במבחן התוצאה – היינו השפעתן על הנפש של הפרט ועל החברה בכלל. אין פירושו של דבר שמחליפים את גן השבילים המתפצלים בדרכים סלולות: ההכרה בקיומה של מהות או אמת אותנטית אין פירושה שיש רק מהות או אמת אחת. זהו סוג של פרדוקס, שהנכונות לקבל אותו וללכת מעבר אליו היא סוד מיסטי-מטאפיזי. הנכונות להכיל וכך לשבור את הפרדוקס הזה היא קפיצת האמונה המהותנית עצמה, כי היא דורשת את האומץ לדלג מעל תהום הרציונאליזם הצרוף אל ארץ לא נודעת. פני השטח של ארץ זו עשויים להיות שונים לכל אחד, לפי נטייתו ולפי טבעו, אך חציית הנהר היא שחשובה.

[דויד ברק. מאי 2009]

לפתע שמחה

25 במאי, 2009

Temple of Joy. Burning Man festival, 2002

Temple of Joy. Burning Man festival, 2002

השמחה הזאת שנולדת פתאום, מתוך המיצוי של העצב או הכאב. הרי אי-אפשר אחרת. לתת לדברים להיות, לחיות את הכבדות הבלתי-נתפסת לפעמים של העולם והנפש, לחדור אותה עד סופה, ולהסכים לקבל את האור בקצה המנהרה – רגע פשוט של התרוממות רוח, פתיחה, קלילות שהתחדשה. לא, אינני רוצה ליצור פה מיסטיקה חדשה, לשים  את הכול במסגרת של תורה והשקפה, שוב במלכודת הכוונה. בחרתי לקחת את עמדת המשורר, ולתאר – לא כעלה נושר מעץ או כלהבה נוסקת ועולה – סתם עבד בן-זונה של השפה, שעשועי לשון ומשחקי זימה, ואחר כך – אלוהים יודע מה.

הימים חולפים

21 במאי, 2009
יפו. מחווה לוולטר בנג'מין

יפו. מחווה לוולטר בנג'מין

הימים חולפים

רציתי לומר שזה מאחורי,
חרדת המוות.
לא,
אינני רוצה להעיר את השדים,
אך הימים חולפים.

[דויד ברק. מאי 2009]